עידוד הוא מערכת ההשקיה של חינוך ילדינו 

"העידוד כמוהו כהזנה, חוסר עידוד הוא הרעבה, ביקורת היא הרעלה" דרייקורס

על פי התאוריה האדלריאנית, עידוד הוא העצמה, המזון הרוחני, הדשן והמים לצמיחה, לגדילה ולהתפתחות בריאה של הילד.

מטרת העידוד לחזק את האמונה של האדם בעצמו, בכוחותיו וביכולתו, לטעת בו אומץ, אמונה ואופטימיות בעצמו.   

כאשר אדם השיג את התוצאה שלה הוא ייחל, התוצאה כבר מעודדת אותו כלומר הוא מרגיש טוב עם עצמו, הוא מרגיש את ההצלחה, הוא יודע שהוא יכול ומסוגל, הסביבה מעריכה אותו על התוצאה שהשיג ואיתה הכבוד.

אדם שלא השיג את התוצאה הרצויה הוא זה שזקוק לעידוד.

עידוד תמיד יאמר על העושה לא על המעשה או התוצאה, ידגיש את הצדדים החיוביים, היתרונות והיכולות של האדם.

עידוד זוהי אמנות. אמנות שאפשר לרכוש אותה, ותמציתה לראות את מה ש"יש" ולא את מה שאין. לפעמים צריך ממש להתאמץ ולחפש ולהאיר עם פרוז'קטור ענק את נקודת ה"יש".

בהתחלה העידוד בא מבחוץ מההורים לילד, שרוצים לבנות לו דימוי עצמי חיובי ויציב. לאחר מכן הילד לומד לעודד את עצמו ולהתגבר על אתגרים כי הוא בטוח ביכולותיו ומסוגלותו. הוא כבר נשען על מעגל ההצלחות שלו.

יש נטייה להתבלבל בין עידוד לשבח. דברי שבח והלל ניתנים על הישגים גבוהים והצלחה.

• שבח ממוקד בהצלחה, בתוצאה שהושגה כבר
• שבח הוא מותנה, רק אם תצליח תקבל שבח
• שבח מתייחס למעשה , כוללני מידי, לא אישי
• שבח מתייחס לעבר למה שקרה כבר
• שבח בונה ציפיות לפחות לאותה רמה אם לא גבוהות יותר, ויכול לעורר חרדות, מה יהיה אם לא אצליח שוב
• שבח מעודד תחרותיות
• שבח עונה לציפיות של אחרים
• שבח נותן סיפוק קצר וזמני

לעומת זאת, עידוד:

• עידוד ניתן בכל מקרה, ללא תנאי של התוצאה
• עידוד מתייחס לעושה , למאמציו, ליכולותיו, נתפס כאמין ואמיתי מגביר את הבטחון בדרך, לעבר המטרה הרצויה
• עידוד מתייחס לעתיד אופטימי
• עידוד נותן מוטיבציה פנימית
• עידוד מגביר שיתוף, מקשיב לצרכים של האדם
• עידוד לא מעמיד ציפיות גבוהות  אלא רצון להשתמש ביכולות שלנו, מוטיבציה למאמץ

 אז איך מעודדים:

הילד עשה משהו ולא הצליח להשיג את התוצאה הרצויה - תקשיבו לילד + תרגישו אותו ואת הסיטואציה שבה הוא נמצא, אין תבנית אחת לעידוד. עידוד הוא משהו מאוד מדוייק לאותו אדם ולאותה סיטואציה שאכן מצליחה לעודד אותו, לרומם את רוחו ולחזק את האמונה שלו בעצמו שהוא יכול ומסוגל לנסיון הבא.

• עידוד יכול להיות: מגע פיזי של חיבוק, טפיחה על השכם.
• עידוד יכול להיות גם רק הקשבה אמיתית, ללא מילים. כדי שהילד ירגיש שראו את המאמצים שלו למרות שעוד לא השיג את התוצאה הרצויה.
• עידוד זה לכבד את דברי הילד. לתת תשומת לב למה שהילד אומר.
• עידוד זה לחזק את הילד על מי שהוא, בלי קשר למה שהוא השיג, ללא תנאים!!!
• עידוד זה כבוד הדדי, כבוד לעצמינו ולילד: לא לפגוע, לא לזלזל, לא להשפיל, לא את עצמינו ולא את הילד. לכבד את השונה והאחר, אנחנו לא חייבים להסכים על אותם דברים.
• עידוד זה להדגיש את החיובי והמצוי, לתת התיחסות לכוחות ולחוזקות של הילד כדי שהדימוי העצמי שלו יהיה חזק ויציב, שידע מי הוא ומה יש בו. הידיעה מה אין בו הורסת ומחרבת, משאירה משקעים ומורידה בטחון עצמי.
• עידוד זה לתת מילה טובה של הערכה כינה ואמיתית על המאמץ ומידת ההשקעה שהושקעה על ידי הילד, בלי שום קשר לתוצאה שהושגה.
• עידוד זה גישה, היא שונה מהגישה של כשלונות ושגיאות. כשהילד "נכשל" הוא מרגיש לא מוצלח ומתעוררות בו ספקות ליכולותיו ולמסוגלות לעשיה, אבל אם "חוסר הצלחה" מתורגמת כעוד נסיון ללמידה בדרך למטרה, לא יהיה לו עוררין על יכולתיו להשיג את המטרה זה רק עניין של זמן, מאמץ והתמדה.
• עידוד זה אמונה- להאמין בילד. כשאנחנו מאמינים בילדינו הוא יודע שיש לו את היכולת ואז בא הרצון להמשיך ולהתאמץ.
• עידוד זה לתת ביטוי להרגשה אמיתית וכנה למה שאנחנו מרגישים בלב.
• עידוד בונה ביטחון עצמי חזק ויציב ומאפשר להתמודד עם אתגרים ומשימות חדשות מתוך תחושת ערך והכרה ביכולות והחוזקות.
• עידוד זה לראות את מה שיש, את מה שיש בילד, את מה שיש לילד, ללא תנאים והשוואות!

חשוב! יש לשים לב למינון של העידוד, לא יותר מידי כדי שיהיו לדברים ערך ולא סתם מילים ולא מעט מידי.

איך בכל זאת מעירים ומסיבים את תשומת הלב של הילד לדברים שצריך לעשות שונה כדי להשיג את המטרה הרצויה.

-קודם מספרים לו מה הוא עשה טוב – חשוב לספר בהרחבה מה היה טוב אילו הלבנים החשובות במגדל האישיות של הילד והמילים שלכם נכנסים לאוטומט האישיותי שלו,

-ממליצים לו / שואלים אותו האם הוא מוכן לשמוע נקודות שבהם הוא יוכל לעשות דברים ביותר קלות ושיעזרו לו להשיג את המטרה (תקראו למטרה הזאת בשם: להבקיע גולים לשער, לסיים מהר ובצורה מיטבית שיעורי בית)

או          

-אחרי שמספרים לו מה הוא עשה טוב שואלים אותו ועכשיו תייעץ לי איך לעשות את זה אילו אני הייתי אתה, איך כדאי לי לעשות את המשימה – כאן תופתעו כמה יצירתיות ונדיבות יש לילד שלכם

הכל עניין של יחסים, במאזן הסופי אתם אמורים יותר לספר לילד שלכם ולחזק את מה שיש לו ואת כל הדברים הטובים שיש לו ושיש בו, מאשר את הרשימה האין סופית שמה שהוא עוד לא מצליח והוא חייב להשתפר.

אין דבר כזה, ביקורת בונה, ביקורת מדגישה את אי היכולת ואת החסר, אל תפלו בפח ש "רק אגיד לו מה לא בסדר כדי שישתפר", אתם תשיגו את ההיפך הגמור.

רצף של חוויות מעודדות מובילות להצלחה ולערך עצמי גבוה, בעוד שרצף חוויות מייאשות מובילות לכישלון ולערך עצמי נמוך.

זו הנבואה שמגשימה את עצמה: אני יודע שאני יכול ומסוגל ואז באמת אני מצליח להתמודד עם דברים, אבל אם מראש אני יודע שאני לא יכול ולא מסוגל, רמת הביצוע בשטח אכן משקפת את האמונה הפנימית הירודה ואני לא מצליח להתמודד עם דברים. אם במקרה כן הצלחתי אז מגיע הביטול 'טוב זה קרה במקרה' 'בדרך כלל אני לא מצליח' שזו האחרונה מנציחה את המצב.

אנחנו רוצים להביא את הילד לעצמאות ויכולות טובים לערך עצמי גבוה להתמודד עם החיים ואת זה נשיג על ידי רצף חוויות מעודדות.

אף פעם אל תגידו למישהו, ובטח לא לילד שלכם, לא נורא! כשאדם מתאמץ מאוד ורוצה משהו כשהוא לא משיג אותו זה מאוד נורא מבחינתו כי אחרת  הוא לא היה משקיע את המאמץ. המילים שלכם ריקות מתוכן וממש לא אמינות.

אז המילים המעודדות אמורות להאמר:

• על המאמץ והיכולת
• על הרצון
• על ההשקעה וההתמדה
• על המטרה שראויה להשגה
• על התוצאה שהושגה כבר, היא עוד צעד בדרך

למה כל כך קשה לעודד?

• אדם שלא מעודד בעצמו לא יוכל לעודד אף אחד, ואם ינסה המילים ישמעו מפיו כלא אמינות. אדם צריך לראות את ה"יש" שיש בו, את ה"יש" שנמצא מסביבו, רק במצב כזה העידוד עובד.
• אנחנו חיים בתקופה שמודדת אנשים על פי תוצאות, ברמה החברתית, הצלחות וכשלונות. אבל החיים עצמם שונים לגמרי אין דבר כזה כשלון יש עוד נסיון לכיוון המטרה, יש דרך ואת הדרך הזו יעשה האדם שמאמין ביכולותיו בצורה קלה יותר.
• תפיסת עולם של 'מהטעויות נגדל' + שפה ביקורתית, שמות דגש על מה ש'אין' ולכן הם ביסוד שלהם לא מעודדות.
• אין תבנית אחת לעידוד או פתרון שאפשר לשלוף אותו כדי לעודד אחר.
• העידוד דורש מאיתנו להפעיל חיישנים של הקשבה אמיתית, אמפטיה לאחר ולמצבו, להרגיש רגשות, ואז לתזמן אותם למילה או חיבוק או משהו אחר שיהיה בול הדבר המתאים לאדם שזקוק לעידוד. זו היכולת להתחבר לאדם אחר ולדעת מה באמת מחזק את רוחו.
• במצבים שאנחנו מזדהים מידי עם האחר לא נוכל לעודד אותו.
• עידוד מצריך מאיתנו כנות אמיתי מהלב, זה לא טכניקה או מניפולציה.
• העידוד מעצים את השוויון כערך, לקבל ללא תנאי את האחר ולהכיל את השונה, אדם שלא מרגיש בעל ערך לא יוכל לעודד. 

לדוגמא:

ילד שלומד לקרוא, לא יקרא ברצף לאחר הנסיון הראשון, הוא חייב להתאמן, רק על ידי אימון הוא ירכוש מיומנות קריאה. יש ילדים שיותר קל להם ויש אחרים שיצטרכו יותר השקעה. כשהם יודעים בוודאות שהם יכולים הם משיגים את הקריאה הרציפה ביתר קלות. ילד שמאמין שהוא לא מסוגל, מרים ידיים ואומר לעצמו ולסביבה שזה קשה לו, ובצורה מפתיעה הקושי מתעצם והקריאה נהפכת למשימה בילתי אפשרית. כאשר אנחנו ההורים נוטעים בהם את האמונה ביכולתם, המאמץ הופך לאפשרי.

"...בוא נקרא ביחד, אתה לא לבד (כבר הילד חש סוג של הקלה, יש לו עזרה צמודה, זה להתחלה), בוא נקרא מילה אני מילה אתה (לאחר שניים שלוש מילים שהילד קרא, להגיד לו : אני ידעתי שאתה מצליח, אתה קורא מעולה, אתה יודע את האותיות האלה וגם את הצלילים שלהם בצורה טובה אבל לא רק זה, אני שמעתי אותך מחבר אותם למילים. בוא נמשיך, אתה ממש מרגש אותי, גם אתה מרגיש את זה? – תוודאו שאכן הילד מרגיש טוב עם עצמו, יתן לכם אינדיקציה האם מה שאמרתם ומה ועשיתם אכן מעודד אותו). בבקשה, תקרא לי את המשפט האחרון לבד (כיף לי לשמוע אותך קורא)...".  

קראנו את הקטע פעם ראשונה שהיתה טובה ולכן כמו אלופים אמיתיים נקרא אותה שוב כדי להתאמן להיות מעולים. שוב מילה אני מילה אתה אבל אתה זוכר מי התחיל ראשון עכשיו נתחיל להיפך.

דוגמא נוספת: בגיל 6-7 כל תגובה של חבר מקבלת משמעות עוצמתית. בדרך כלל הילד מספר סיפור שמתחיל: "... כולם אמרו... או כולם הצליחו לסיים את המשימה בכיתה רק אני לא או כולם צחקו עליי ואמרו ש..."

כל הערה מחבר אחד או שניים מכלילה את כולם ויוצרת מצב של אני יחיד מול הכלל הגדול. זה שלב בגיל ובנוסף לתחושה האובייקטיבית, של אני עצמי מול כל הילדים בבית ספר כולו, הכוונה שאני קצת הולך לאיבוד בסביבה הענקית לעומת המימדים הקטנים שלי.

כאן מטרת העידוד שלנו היא לאזן ולאפס את הילד שלנו, לחזק אותו כמו שהוא ולא כמו חבר כזה או אחר. לחזק את הדימוי העצמי שלו בעיני עצמו.

תחשבו לעצמכם שכל היום אתם צופים החוצה בסקרנות בודקים מה קורה שם בחוץ אפילו מנסים לעשות כמו אחרים והאני מבפנים שלכם נשכח ואף אחד לא רואה אתכם, אפילו אתם שוכחים מה רציתם לעשות / לחשוב, מרוב העומס הגירויים שיש לכם מהסביבה.

מבחינת האיזון, אין איזון, הבחוץ מקבל משקל עצום לעומת האני מבפנים ולכן כל כך חשוב שכשהילד מגיע לסביבה הבטוחה שלו, לבית ולהורים שלו, הם יאזנו את המצב ויאירו לילד את מי שהוא ויתנו לגיטימציה למה שיש לו, למחשבות למעשים לרצונות.

עכשיו בעזרת העידוד הילד שלכם יוכל לפרוח.

זה שווה לראות את ה"יש" את ה"יש" בחייכם ולילדכם!